גזר דין בתיק ת"פ 5906-09-11

הנאשמים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות על חוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג - 1993 (להלן: " חוק החומרים המסוכנים"). פרטי ההרשעה נרשמו בהכרעת הדין שניתנה ביום 4.9.12 ובתמצית אחזור ואומר כי על פי כתב האישום, הנאשמת 4 מכרה לנאשמת 1 חומצת מלח בכמויות ובריכוז המחייבים היתר לפי חוק החומרים המסוכנים, למרות שהנאשמת 1 לא הייתה בעלת היתר, הנאשמת 1 החזיקה ומכרה לנאשמת 6 חומצת מלח כאמור, למרות שלא היה לה היתר לכך והנאשמת 6 רכשה מן הנאשמת 4 את חומצת המלח, למרות שגם לה לא היה היתר על פי החוק.

הנאשמים כולם כפרו בעובדות כתב האישום, פרט לחלק הכללי שבו ובתום פרשת הראיות, הוברר כי העובדות שפורטו בכתב האישום, פרט לאלה אשר נוגעות להחזקת חומצת מלח בכמויות אסורות על ידי הנאשמת 6, הינן נכונות. מכאן, כי הנאשמת 1 החזיקה במחסניה, בתאריכים שונים, חומצת מלח בריכוז שמעל 10%, בכמויות שבין 720 ליטר ל- 1920 ליטר, כפי שפורט בסעיף 11 לכתב האישום. המדובר הוא בכמויות מצטברות של כ- 7000 ק"ג.

הנאשמת 4 היא זו אשר מכרה את הרעלים האמורים לנאשמת 1, על אף שהנאשמת 1 לא החזיקה בהיתר על פי חוק החומרים המסוכנים. בהמשך, הנאשמת 1 מכרה לנאשמת 6 חומצת מלח, בריכוזים כאמור, במועדים שונים, בכמויות שבין 240 ל- 580 ליטר בכל פעם, ובמשקל כולל של כ- 2100 ק"ג.

ב"כ המאשימה ביקש להחמיר עם הנאשמים. הוא הפנה לפסקי דין שעניינם מסוכנותה של חומצת המלח וחשיבות השמירה על איכות הסביבה, מתוך מגמה להגן על בריאות הציבור. הוא ביקש לשקול לחומרה את כמויות החומר המעורבות, הימשכות תקופת המכירה והיקף המכירה. טען ב"כ המאשימה, כי קיים פוטנציאל גדול לנזק ממעשים כגון אלה שבגינם הורשעו הנאשמים. הוא טען, כי המדינה סומכת על אדם שניתן לו היתר רעלים וכי הנאשמים 4 ו- 5 הם אלה שהחלו את השרשרת שהביאה לעבירות שבכתב האישום. על כן, יש להשית עליהם עונשים ברף הגבוה של הענישה.

לגבי הנאשמים 1 ו- 2 - טען ב"כ המאשימה, כי הם פעלו כמפיצים סיטונאים של חומצת מלח וכי אין המדובר הוא במכירה יחידה או באירוע חד פעמי, אלא במסחר בכמויות של טונות רבות.

לגבי הנאשמת 6 - נטען, כי היא חילקה את החומר לנהגי משאיות, ללא הנחיות מסודרות ובכך היא סיכנה את העובדים.

הוסיף וטען ב"כ המאשימה, שיש לקחת בחשבון את הנזק שצפוי מביצוע העבירה, נוכח כמות החומר הרבה שהייתה מעורבת במעשים נשוא כתב האישום.

ב"כ המאשימה רואה את מעשיהם של הנאשמים 1, 2, 4 ו- 5, כמעשים חמורים יותר, לעומת מעשיהם של הנאשמים האחרים וטען כי יש להביא בחשבון את העובדה שהם לא נטלו אחריות ולכן, הענישה לגביהם צריכה להיות ברף הגבוה של מתחם הענישה. הנאשמים 2 ו- 5 ביצעו את העבירות באופן מודע וגם זאת יש לשקול לחומרה.

ב"כ המאשימה הפנה את ביהמ"ש למספר פסקי דין, שבהם נגזרו קנסות גבוהים על חברות ומנהלים וביקש להטיל על החברות הנאשמות קנסות שבין 100,000 ש"ח ל- 150,000 ש"ח, על הנאשמים 2 ו- 5 קנסות שבין 50,000 ש"ח ל- 100,000 ש"ח ועל פי החומרה היחסית, קנסות גם על הנאשמים האחרים. כן ביקש ב"כ המאשימה, להטיל מאסרים מותנים ולחייב חתימה על התחייבויות להימנע מעבירות.

ב"כ הנאשמים 1-3, 6 ו- 7, ביקש לשקול לקולא את העובדה שלא נגרם נזק ולא היה אירוע שסיכן את איכות הסביבה או את בריאות הציבור. כן טען הוא, כי מן הראיות שהוגשו בתיק, ניתן ללמוד שחומר דומה, אם כי בריכוז מעט נמוך יותר, ניתן לרכוש בכל חנות, וכן כי חומצת המלח נמנית על קבוצת החומרים המסוכנים, שניתן להחזיק כמויות יחסית גדולות מהם בכל בית. כך, ניתן להחזיק חומצת מלח בריכוז גבוה מ- 10%, בכמות שלא תעלה על 100 ק"ג. מכאן מבקש הסנגור ללמוד, שגם המחוקק לא ראה בחומצת המלח, כחלק מן החומרים שהסכנה שבהחזקתו היא גבוהה. הוסיף וטען ב"כ נאשמים אלה, כי העבירות לא בוצעו מתוך שיקולי רווח כלכלי.

לגבי הנאשמים 6 ו- 7 נטען, כי העיסוק בחומצת המלח הוא פינה נידחת בפעילות החברה וכי ההרשעה הייתה רק בשל חוסר תשומת לב ותו לא. בינתיים, רועננו ההנחיות לעניין חומצת מלח; הנאשם 7 עשה טעות בתום לב והוא מצר על כך; אין המדובר היה בניסיון לחסוך כסף לחברה והוא אדם בן 63, נעדר עבר פלילי וההרשעה עצמה מהווה ענישה עבור נאשם זה.

לגבי הנאשמת 1 נטען, שהיא חברה קטנה ומשפחתית, שאין עיסוקה בתחום החומרים המסוכנים ואשר מצבה הכלכלי כיום בכי רע. הסנגור הציג מסמכים, ביניהם דוח רווח והפסד ומצב החברה בבנק. כן נטען, שהחברה שינתה את נהליה והוציאה הנחיות למחסנאים בנושא של אחסנת חומרים מסוכנים.

נטען, שהנאשמים 2 ו- 3 הם תא משפחתי אחד, כי הם הפיקו את הלקח והם מצטערים על העבירות שבוצעו.

ב"כ הנאשמים האמורים הפנה לפסקי דין, שבהם נגזרו קנסות בסכומים של כמה אלפי שקלים, הגם שהנסיבות בהן היו יותר חמורות, לטענתו.

ב"כ הנאשמים 4 ו- 5 ציין, שהנאשמת 4 היא חברה משפחתית קטנה, שעוסקת ברעלים, בה משמש הנאשם 5 אחראי רעלים. במצב זה, הרשעתו של הנאשם 5 בדין עלולה לשלול ממנו האפשרות לקבל אישור להיות אחראי רעלים, דבר אשר יכול למוטט את החברה. על כן, ביקש הסנגור לבטל את הרשעתו של הנאשם 5. בעניין זה נטען, שבבוא הנאשם 5 לבקש להאריך את המינוי כאחראי רעלים, עליו להציג מרשם פלילי והיות ועל פי הכללים, על אחראי רעלים להיות "אדם הגון", קיים סיכון של ממש שלא יחודש לו המינוי.

הוסיף וטען ב"כ הנאשמים 4 ו- 5, כי לעבירות לא היו השלכות סביבתיות, דהיינו כי לא היה אירוע חומרים מסוכנים וכי גם המאשימה לא ראתה את המקרה בחומרה רבה, נוכח הזמן שחלף עד הגשת כתב האישום.

הוסיף הסנגור וטען, כי עסקה של הנאשמת 4 התנהל בצורה טובה, אין טענות בדבר אי סדרים בהחזקת החומרים המסוכנים וגם החוקר מטעם המאשימה התרשם מפעולתו של הנאשם 5 שכך הם פני הדברים.

לגבי הפסיקה אליה הפנה ב"כ המאשימה, נטען, כי היא אינה רלוונטית למקרה דנן, שכן באותם המקרים המדובר היה באירועים חמורים ובמקרים שבהם נגרם נזק.

נטען שלנאשמים 4 ו- 5 אין עבר פלילי וכי הנאשם 5 שיתף פעולה עם החוקר.